<h1>פסקי הרי"ד — פסחים</h1>
<h2>דף ב.</h2>
[פסחים נ"ג ע"א] מתני'. מקום שנהגו למכור בהמה דקה לגוים מוכרין, מקום שנהגו שלא למכור אין מוכרין. ובכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה, עגלים וסייחין שלימין ושבורין, ר' יהודה מתיר בשבורה. בן בתירה מתיר בסוס. מקום שנהגו לוכל צלי בלילי פסחים אוכלין, מקום שנהגו שלא לוכל אין אוכלין. מקום שנהגו להדלי' את הנר בלילי יום הכיפורים מדליקין, מקום שנהגו שלא להדליק את הנר אין מדליקין. ומדליקין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובמבואות האפילין ועל גבי החולין. [נ"ד ע"ב] מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב עושין, מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין, ובכל מקום תלמידי חכמים בטילין. רבן שמע' בן גמליאל אומ' יעשו כל אדם עצמן כתלמידי חכמים. פי' מקום שנהגו שלא למכור בהמה דקה, גזירה דיל' אתי למכור בהמה גסה. ובכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה, דגזור רבנן משום שאלה ומשום שכירות וישראל מצווה על שביתת בהמתו בשבת. ועגלים וסייחין, אע"פ שאינן ראויין למלאכה גזרי' אטו גדולים, וכן בשבורין אטו שלימין. ור' יהודה מתיר בשבורה, כיון דלשחיטה קיימא דלא משהי לה ולא חזי לה ישראל גבי גוי, הלכך לא גזרי' אטו שלימה. ובן בתירה מתיר בסוס, לפי שאין מלאכתו אלא לרכיבה, ורכיבה היא מלאכה שאין חייבין עליה חטאת, שהחי הוא נושא את עצמו. ואמרי' בפר' קמא דע"ז [ט"ז ע"א] אמ' ר' יוח' הלכה כבן בתירה. מקום שנהגו לוכל צלי כדי לעשות זיכר לפסח עושין, ומקום שנהגו שלא לוכל שלא יראה כאילו הקדיש לשם פסח ושחטן בחוץ.
<h2>דף ב:</h2>
[פסחים ו' ע"א] בעו מיניה מרבה בהמת ארנונא חייבת בבכורה או אינה חייבת בבכורה. פי' מס המלך ליטול עישור מן הבהמות ומן התבואות, וקיימלן כל שיש יד גוי באמצע פטורי' מן הבכורה. אמ' להו בהמת ארנונא פטור, ואע"ג דמצי מסלק ליה לגוי מן העישור בזוזי, עיסת ארנונא חייבת בחלה, ואע"ג דלא מצי מסלק ליה בזוזי. מאי טע', הא אית לה קלא הא לית לה קלא. פי' בהמת ארנונ' פטורה מדין תורה, כיון שיש לגוי חזקה על הבהמות ליקח מהן העישור, ואע"פ שיכול לסלקו בכל שנה בדמים יד גוי באמצע קרינא ביה, ואפי' מדרבנן ליכא למיגזר דלא לימרו עליה דקאכיל בוכרי, משום דאית לה קלא. אבל עיסת ארנונא אע"ג דלא מצי מסלק ליה בזוזי חייבת בחלה מדרבנן, משום דלית לה קלא.
<h2>דף כז.</h2>
[פסחים מ"ח ע"א] תניא ר' אומ' הלכ' כר' אליעזר, ור' יצחק אומ' הל' כבן בתירה. וקיימלן הל' כר' מחבירו, הילכך לא תקרא לה שם עד שתאפה. ודווק' בחלת ארץ יש' שהיא אסורה לזרים ולטמאים מן התורה, אבל חלת חוצה לארץ דמדרבנן היא לא צריך כולי האי, אלא קורא לה שם לכתחילה ואפיה לה לכתחילה ואכיל לה כהן קטן, דאמ' שמואל [בכורות כ"ז ע"א] אין חלת חוצה לארץ אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו, באיש עד שיראה קרי ובאשה עד שתהיה נדה, ואי ליכא כהן קטן או כהנת קטנה עבדי' כר' אליעזר, ולא תקרא לה עד שתיאפה, אחרי כן לוקח אחת מן הסל וקורא לה שם ולכי נפיק יומא טבא שרפינן לה.
<h2>דף לג.</h2>
[פסחים צ"ה ע"ב] מתני'. הפסח שבא בטומא' לא יאכלו ממנו זבין וזבות נידות ויולדות ואם אכלו פטורין. ור' אלעזר פוטר אף על ביאת מקדש. פי' אם היו רוב ציבור טמאין ועשו פסח בטומאה לא יאכלו ממנו זבין וזבות, דאיש כי יהיה טמא לנפש כת', דווקא בטמא נפש הותרו הציבור ולא בשאר טמאות ונדחין בפסח שיני, ואם עברו ואכלו אין חייבין כרת משום אוכל קדשים בטומאת הגוף, אבל על טומאת מקדש חייב כדין כל טמא שנכנס למקדש, ור' אלעזר היה פוטר מכרת גם על ביאת המקדש, כדנפרש טע'. ת"ר, יכול אכלו זבין וזבות בפסח הבא בטומאה יהו חייבין, ת"ל כל טהור יאכל בשר, והנפ' אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לי"י וטומאתו עליו, נאכל לטהורין חייבין עליו משום טומאה, שאין נאכל לטהורין אין חייבין עליו משום טומאה. ר' אלעזר אומ' יכול דחקו זבין וזבות ומצורעין ונכנסו לעזרה בפסח הבא בטומאה יהו חייב', ת"ל וישלחו מן המחנ' וגו', בזמן שטמיאי מתים משתלחין זבין ומצורעין משתלחין אין טמאי מתים משתלחין אין זבין ומצורעין משתלחי'. פי' להתחייב כרת.
[פסחים ע"ז ע"א] מנהני מילי, דתנו רבנ' ר' או' וידבר משה את מועדי י"י אל בני ישראל מה ת"ל, לפי שלא למדנו בכל התורה כולה שנ' בהם מועדו מועדו אלא בפסח ותמיד. בפסח כת' ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו, ובתמיד כת' תשמרו להקריב לי במועדו, מועדו אפי' בשבת. מועדו אפי' בטומאה, שאר קרבנות מניין ת"ל אלה תעשו לי"י במועדיכם. פי' בפרשת פנחס כת' גבי מוספי כל הרגלים. מניין לרבות עומר וקרב עמו. פי' הכבש האחד, דכת' ועשיתם ביום הניפכם את העומר כבש תמים. ושתי הלחם והקרב עמהן. פי' שני כבשי עצרת, ואלה אינן כתובין בפרשת פנחס אלא בפרשת אמור. ת"ל וידבר משה את מועדי י"י, הכת' קבע מועד לכולן. מקרא(י) [יתירא] ילפינן, דכל קרבנות ציבור כת' בהו מועד ודוחין את השבת ואת הטומאה.
<h2>דף לט:</h2>
[פסחים ע"ט ע"א] תניא ר' יהושע אומ' כל הזבחים שבתורה שנשתייר מהם כזית חלב או כזית בשר זורק את הדם, חצי זית חלב וחצי זית בשר אינו זורק את הדם. פי' דאכיל' חלב ואכילת בשר לא מצטרפי. ובעולה אפי' חצי זית חלב וחצי זית בשר זורק את הדם מפני שכולה כליל. ומנחת נסכים אפי' כולה קיימת לא יזרוק את הדם, דסד"א הואיל ומכח זבח' קא אתיא כי גופא דזבחא דמיא קמ"ל. כיון דלאו גופה דזבחא הוא לא הוי שיור. חלב מנלן. פי' לר' יהושע דאמ' אם ניטמא בשר וחלב קיים זורק את הדם, מנלן דחלב הוי שיור, ועשית עלתיך הבשר והדם כת', אינמי ודם זבחיך והבשר תאכל. ומנלן. דחלב הוי שיור. אמ' ר' יוחנ' משם ר' ישמעאל דכת' וזרק הכהן את הדם על מזבח י"י אלהיך והקטיר החלב לריח ניחח. אלמא זורק הדם בעבור החלב אע"פ שאין בשר. אשכחן חלב. פי' דהיינו חלב המכסה את הקרב וחלב שעל שתי הכליות. (ו)יותרת הכבד ושתי כליות מנלן. דהוי שיור וזורק את הדם בעבורו, ת"ל לריח ניחח, כל שאתה מעלה לריח ניחח.
